"צדקתך כהררי אל ומשפטיך תהום רבה"
כשם שאין אדם יכול לאמוד ולדעת את עומקה של תהום, כך אין אנו יכולים להבין את משפטו של הקב"ה. במוצאי שבת, פרשת שמיני, הגיעה הידיעה המרה על נפילתו של חברנו, מיכאל. לפני שבועות מעטים עוד ראינוהו כשחיוך תמידי נסוך על פניו. גם בשעות קשות ידע לקבל הכל בשמחה ואהבה. מעולם לא התאונן בפנינו והשתדל לא להראות כלפי חוץ את לבטיו וקשייו.
מסיבות בריאותיות נדחה גיוסו לצבא. במשך אותה שנה חיכה להתגייסותו, ותמיד אמר שהוא מקנא בנו, חברי כיתתו, לובשי המדים משכבר.
הקפיד לבוא לשיעור של הרב בתלמוד תורה המקומי, שיעור שלא כולם השתתפו בו. שמר על החינוך שקיבל, ועל אף הקשיים, מבחינת שמירת המצוות, שהיו ביחידתו, תמיד שאל והתעניין כיצד לפותרם. ואף כעת, בערב שבת "שמיני", עמד להגיע הביתה, ומפאת הזמן המאוחר - מחשש שייאלץ להגיע בשבת - חזר מהדרך לבסיסו.
הוריו, למודי סבל מתלאות השואה שכבר תש כוחם, ציפו כי עם שחרורו מהצבא ייטול לידיו את עבודת המשק הקשה. והנה נותק פתיל חייו ועדיין לא מלאו לו כ"א שנה.
"אחד מהחבורה שמת, מידת הדין מתוחה כנגד כל החבורה וידאגו כולם". מיכאל נגדע מתוכנו, ואנחנו חטאנו, והוא נלקח לכפר בעל כולנו וגם לעורר אותנו. עלינו לפשפש במעשינו, כי עלינו נאמר: "נחפשה דרכינו ונחקרה ונשובה עד ה'".
יהי זכרו ברוך!
ת.נ.צ.ב.ה.
חבריו לכיתה במושב הזורעים
(נכתב ליום השבעה)
(מתוך "ואחר האש - קול דממה דקה", לזכרם של חללי מועצה אזורית הגליל התחתון)