אופיר התגייס ליחידת מגלן בנובמבר 1993, ושירת בה כלוחם, כחצי שנה (לערך) לקראת סוף המסלול, יצא אופיר לקורס קצינים.
ב-2 באפריל 1995, מוצאי שבת, בעת שהיה אופיר בחופשה מהקורס, ב-2 לפנות בוקר התנגשו שני כלי רכב במרכז רמלה. אופיר שנהג במכונית "מיצובישי" בה ישב גם חברו החייל אילן, אשר בזמן התאונה הוא ישן, התנגש במכונית "פז'ו" שבה נהג חייל אחר. כתוצאה מההתנגשות נהרג אופיר במקום. שני החיילים האחרים נפצעו. אילן חברו, אושפז בבית החולים, עם שברים קשים.
על פי הגרסה הלא רשמית, אופיר לא ציית לתמרור "עצור".
אביו, אבי פווה, סיפר: אופיר היה בחור רציני, אבל גם ידע ליהנות מהחיים ואהב לבלות. החבר'ה שאיתם נהג לבלות לא היו יושבי פאבים. הם העדיפו בילויים סולידיים יותר, בילוגיים של נוער דתי.
אני לא יודע מה קרה בלילה הנורא הזה. אופיר תמיד היה נהג שקול, נהג זהיר. הוא היה נהג טוב אפילו יותר ממני. סמכתי עליו לגמרי כשנסע בכבישים. אמר האב.
בביה"ס התיכון בו למד אופיר, התנגדה ההנהלה ללימודי נהיגה בתקופת הלימודים. אביו של אופיר התעקש, שהוא יוציא רישיון נהיגה לפני הגיוס לצה"ל. "רציתי שאופיר ירכוש ניסיון בנהיגה קודם כל שאני לידו, ויגיע לצבא מנוסה", מסביר האב.
מתוך כתבה שיצאה שבוע לאחר מות אופיר:
היום כשתציג המשטרה כבדרך שיגרה את מניין הרוגי תאונות הדרכים מהשבוע שעבר, יקומו הוריו של אופיר מהשבעה על בנם בכורם.
עבור חבריו של אופיר מהצבא, אופיר הוא הכל, רק לא עוד נתון סטטיסטי, שהצטרף באחרונה לרשימה הארוככה מדי של הרוגי תאונות הדרכים. אחרי שעברו דרך ארוכה ביחד, הם לא יתנו לזכרו של אופיר לדעוך.
"תביני", אמר דוד, מפקד הצוות של אופיר, "הם פשוט לא מוכנים לקבל את זה שאופיר נהרג, והעולם שותק. מבחינתם, ביום שאופיר נהרג, העולם עצר מלכת".