ההתמודדות הכי קלה עם כל מה שקשור בהנעת חיילים, אם זה משמעת או לכל דבר אחר - זה הקאדר. פשוט מאד, משהו מפריע - הוא יחטוף, וזה יכאב לו, עד שכנראה בפעם הבאה הוא לא יעשה את זה שוב. כנראה שבכל פעם שיתקרב לאותו המקום בו חטף, הוא יזהר (כמו תינוק שנוגע בפעם הראשונה בתנור וחוטף כוויה, ומאז באינסטינקט, הוא פשוט לא ייגע). אבל זה זול. זה אילוף ולא חינוך. זו אלימות כמו של ערס. עצבנתם אותו - בגלל שהוא לא מספיק חכם לענות לך בצורה אינטליגנטית - הוא פשוט יחתוך אותך! לא כאלה מפקדים אנחנו רוצים להיות. מבחינתי זהו "ויתור עצמי פיקודי". הקושי הגדול הוא להניע,להוביל, לחנך את החיילים מתוך הבנה ורצון שלהם. מתוך תחושת הערכה ורצון לחיקוי המפקד. שיטת האילוף טובה לטווח המידי, אבל לטווח הארוך זה פשוט לא מחזיק מים. כנראה שטירון שיקדר כל היום על כוננות - בתור לוחם לא יעמיד מסדר טוב יותר. וכשיקדר כל היום על משמעת - ברגע שלא יהיה מפקד לידו, הוא פשוט יזרוק את המשמעת לקיבינימט. בניית המפקד שיוכל להניע את חייליו מתוך תחושת כבוד למפקד ומתוך תחושת אחריות (ולא מתוך פחד וכו') היא ארוכה ודורשת הרבה יותר מהמפקד. המון דוגמא אישית, יכולות גבוהות בכל תחום שהוא (כש"ג, מקצועיות ערכיות...) חיבור נכון לחיילים וכו'.
הדוגמא האישית באה לידי ביטוי גם בדברים הקטנים - תמיד לדבר בשקט, אף פעם לא לצעוק, להיות צנועים-באמת, לשמוח במה שעושים, לוחמניים.
חייבים לתת לחייל יחס בוגר, ולא משנה אם טירון או אם לוחם. הפידבק שנקבל מאדם שמתייחסים אליו כמו בן 19, שונה בהמון ממי שיקבל יחס של בן 4.
על כל דבר שחייל עושה, חייבת לבוא תגובה. אסור להיות אדישים, לא לפחד להתמודד. אם אין תגובה, זה מתפרש על ידי החיילים כדבר נסבל. תגובה זה לאו דווקא קאדר. תגובה זה מבט, הערה, שיחה, ענישה וכו'.
חשוב מאד לתגמל ולא רק להעניש. להדגיש את הדברים הטובים - כדי שיהיה למה לשאוף, ולא רק להדגיש את הדברים הרעים - כדי שיהיה להם ממה להיזהר. כמובן שלא צריך להגזים, כמו בכל דבר. תגמול זה לאו דווקא חמשוש, זה גם הערה טובה בשיחה מחלקתית, פידבק חיובי במקום וכו'.
חשוב לדעת לזהות כוחות פועלים בחייל ובמחלקה, ולנצל אותם. במקום לדכא אותם, לנתב אותם לאפיקים חיוביים. לדוג': לחייל שכל הזמן מעיר הערות ומתחצף, אפשר להתייחס בשני דרכים. אפשר לקדר ולהעניש אותו ע"מ להשתיק אותו (לשלוח אותו לאיזה פיסטין ולהרחיק אותו מהמח'), ומצד שני אפשר לזהות שיש כאן משהו שמנסה להתבלט, כי קטן עליו כל האלמוניות שבה הוא נמצא, ומתוך זה להחליט להטיל עליו משימות ולהכווין אותו לכיוון שיקדם אותו ואת המחלקה.
לא לזלזל ולא להיות ציני לחייל. לזכור את הרגישות שלו, ובעיקר החשיבות שהוא מייחס למה שאומר לו המפקד.
לעשות המון שיחות אישיות עם החיילים, גם בשמירה וגם בשיחות יזומות. החייל אלא אם הוא אמיץ מאד או שיש לו בעיה דחופה כנראה לא יבוא ביוזמתו לבקש שיחה עם המפקד. כדאי גם לבצע מעקב מסודר בנושא.
להטיל אחריות בכל מה שאפשר. חייבים לפתח אצלם את נושא האחריות והגדלת הראש. לקבוע מפקד משימה (הקמת מטווח, שימון שמירה, סידור ה- "ח"...).
כמעט כל מופע ביום הוא כיתתי (למעט שמנ"ש, גג"ש ושיחות מחלקתיות). המ"כ הוא המפקד והאחראי הבלעדי על הכיתה שלו. הוא לוקח אחריות על כישלון אצלו בכיתה, על בעיות בטיחות, בעיות חברתיות וכו' ומצד שני לוקח את הזכות על כל הצלחה באשר יהיה. הוא חייב להבין שכל בעיה אצל חייל ששיך לכיתה שלו מופנית אוטומטית אליו, ולא אל איזה "מ"כ צוותי".
להיות נוקשים ולא להתפשר על הסטנדרט הכי קטן. זה לא מתנגש עם האנושיות והטיפול בחייל.
תמיד לראות שהחייל מחובר לתמונה הגדולה. למטרה. אסור להתמקד בבוץ ובקושי הרגעי. אלא לראות איך זה משרת את קצה הפאזל. את הפעילות המבצעית. את ביטחון המדינה.
להיות ערניים לתופעת החייל הוירטואלי. החיים הם לא בכאילו, להדגיש את זה חזק. אנחנו לא עושים את הדברים בשביל לעבור, אלא באמת לדעת. למה, כי האויב לא ישחק איתנו את משחק הכאילו.
כל הזמן לטפטף את המעבר מהאדם הפרטי לאדם הכללי. אם עד עכשיו המניע הראשי של החיילים היה אגואיסטי ופרטי, מעכשיו אנחנו תמיד מודאגים לטובת הכלל.
אם אני אהיה טוב יותר - המחלקה תהיה טובה יותר - הפלוגה תהיה טובה יותר - צה"ל יהיה צבא חזק יותר.
חשוב להדגיש את המשמעות המיידית של חוסר חיילות. אם חייל לא תופס עמדה כמו שצריך - להסביר לו שכנראה יחטוף כדור, תוואי לוואי -מטענים, נצנוץ של שעון - חשיפת הכח/פצמ"רים... לא סתם מקפידים כל כל הדברים האלה.
קשה לעשות את ההפרדה בין דיבור יפה ומסביר, לדרישה של משמעת ואף מעט "דיסטאנס". אבל זה הכרחי. לפחות בהתחלה הרבה מהחיילים לא מצליחים להבין שהמפקד הוא לא חבר שלהם וממילא היחס למפקדים הוא בהתאם. מעבר לזה שזה פשוט לא נכון צבאית זה גם מאד מחליש את המפקדים ואת תחושת היכולת שלהן לבנות את החייל.