טוראי שמעון "צוקשה" צוקרמן ז"ל

קורות חיים

בן פסח-צבי ושרה-רבקה. נולד ביום י"א בתשרי תש"י (4.10.1949) בתל-אביב. שמעון גדל ברוח דתית-לאומית ולמד בבית הספר הדתי "מוריה" בתל-אביב. כשהיה בן עשר הצטרף לתנועת הנוער "בני עקיבא". הוא בילה את שעות הפנאי שלו, כחבר נאמן ומסור לתנועה זו, אשר חרתה על דגלה את סמל התורה והעבודה. אחרי שסיים את לימודיו ב"מוריה" למד במדרשיית "נעם" בפרדס-חנה והוענקה לו תעודת בגרות. עוד כשהיה במדרשיה. אמר להצטרף למשק עם גרעינו. ובכל אחת מחופשותיו היה בא הביתה. אך נחפז לנסוע לעין הנציב. כדי לעבוד שם ולהתערות במקום. העתיד להיות ביתו. כחבר ב"בני-עקיבא" ואף אחרי כן לא ביקש להתבלט ותמיד ראה את עצמו כחבר מן השורה.

שמעון גויס לצה"ל בסוף ספטמבר 1967 והצטרף לנח"ל עם חבריו לגרעין. מצניע לכת היה ונעים הליכות מטבעו, בן נאמן למשפחתו וחבר מסור לגרעין. בשעות הפנאי אהב להאזין לתקליטים, וביחוד לנעימות חסידיות. הוא היה רציני בעבודה וער מאוד לבעיות הגרעין. תמיד שאף לתקן ליקויים ואף כי דרש לפתור בעיות ללא פשרנות. ידע לפעול בטוב לב ובסובלנות. אחרי תקופת הטירונות עשה בקיבוץ עין הנציב ונקלט בו. כל חבריו ידעו כמה חשובה בעיניו ההגשמה בחיי ההתיישבות וכמה התמסר לרעיון זה. עבודתו בענף המטעים הצטיינה במסירות ובשקידה. עד מהרה הפך לעובד מן השורה, כאילו היה חבר המשק משכבר הימים. בזכות החינוך בבית ובתנועה התגלה שמעון כדמות האידיאלית של נח"לאי דתי ומגשים. לאחר תקופת העבודה במשק ירד לאזור התעלה להשלמת השירות. הוא לא הרבה לספר על חויותיו בשירות ועל עבודתו ולא היה אומר אלא: "אמנם קשה. אבל לא נורא". בכל הנוגע לתכניותיו בעתיד הייתה תשובתו ברורה: "אני נשאר במשק" ולא היה מקום לערעור, או להרהור על כך. דרך חייו הייתה ברורה לו. היא דרך התורה והעבודה, אף על פי שהיה דתי לפי חינוכו, הקפיד שלא לנצל לעולם את הדת כדי להתחמק ממילוי תפקידים, או לנצל את התפקידים כדי להשתמט מקיום המצוות כהילכתן. לדוגמא, בוקר אחד בא שמעון להחליף, חבר בשמירה וכשזה שאלו מדוע לא הביא עמו תפילין כדי להתפלל שחרית, ענה שמעון, שעקרונית אינו מתפלל בעמדה ולכן הוא משכים קום כדי שיוכל להתפלל ביישוב הדעת, ולא יצטרך להתרכז בנעשה מסביב מחשש להפתעות. אור ליום כ"ד בניסן תש"ל (29.4.1970), נפל שמעון באזור תעלת סואץ בהפגזת אויב והובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית-שאול.

אחרי נפילתו נמצאו בתיקו מכתבים "מוזרים" למנהל בית הספר התיכון, למשרד התחבורה ולחברת "דן", במכתבים אלה סיפר שראה כיצד תלמידי בית-הספר עומדים ברחוב יהודה המכבי. באמצע הכביש, כדי לעצור מכונית שתסיעם הביתה (לשכונות שמעבר לירקון), מתוך חרדה שהם מסכנים את חייהם, כתב למנהל שישפיע עליהם להימנע מכך ולשר התחבורה ולהנהלת "דן" כתב, שידאגו להסעה סדירה.