- נר
-
בספטמבר 1997
כשהגעתי לבית הספר בבית אל,
לא מכירה כלום ואף אחד,
דאגו לי ל׳משפחה מארחת׳, המשפחה של תמר מהכיתה.
כשהגעתי אליה הביתה - מראה אחד נצרב בי:
אמא של תמר, על הכסא במטבח עם כוס קפה,
עם בתה הקטנה על הברכיים.
החיוך השלו שלה, הרוגע שהרגשתי ממנה.
הפשטות הזו הכתה בי.
הבטתי וחשבתי:
״ככה בדיוק אני רוצה. זו המשאלה.״
באחד מערבי חנוכה נסעה המשפחה הביתה,
הרכב היה מלא בבני המשפחה.
חוליית מחבלים חיכתה להם בדרך
וירתה עליהם צרורות כדי שלא יגיעו הביתה בשלום.
אמא של תמר - איטה, ואפרים, אחיה של תמר, נרצחו.
בשבעה, חברתי תמר היתה חבושה בראשה.
לא ידעתי איך להתמודד.
אפילו שאני לא בקשר איתם היום,
אותו יום השפיע עלי בהרבה מובנים ורבדים.
ועד היום בכל פעם שאני רוצה לזכור
מי האמא שאני רוצה להיות - פשוט להיות אמא,
אני נזכרת באיטה צור,
ומשחזרת את הרגע הראשון בו פגשתי בה.