אלבום תמונות
בידיים רוטטות ובעיניים דומעות ישבתי לכתוב מספר מילים לכבודך, אלקנה, בני היקר מפז הי"ד. צריך כוחות מיוחדים לאבא ששיכל את בנו היקר. בן שהיו בו עוצמות ותעצומות נפש כל כך גדולים ומסרים חזקים לפרט, ולכלל עם ישראל. בכל זאת אנסה לאסוף את הכח מהשבר הגדול של המשפחה ולהרים את הראש.
כבר כתב דוד המלך ע"ה בנפול בנו אבשלום: "מי יתן מותי תחתיך". את אותה התחושה חוויתי אני כאשר קרה לנו הגרוע מכל, באותו מוצאי שבת מר ונמהר - עת נלקח מאיתנו אלקנה הי"ד בצורה כל כך טראגית מצד אחד, ומצד שני בגבורה, בעוז ובענווה.
אנו ממאנים להאמין שחלפה לה שנה, אבל המציאות טופחת על פנינו. עברה עלינו שנה מאוד מיוחדת ומאוד כואבת. הצער והגעגועים גדולים מאוד, ולעיתים אף קשים מנשוא, ועם זאת, אנו חשים גאווה גדולה שהצלחנו לגדל בן מובחר כזה לתפארת המשפחה ולתפארת עם ישראל. במשך השנה, עברנו אזכרות והנצחות מכובדות, שהשיא שבהן היה טקס קבלת הצל"ש. הצל"ש הוענק לאלקנה על ידי אלוף פיקוד הדרום כאות על מעשה ההקרבה העצמית של אלקנה למען הכלל, שהרי במעשהו הציל את התושבים שנסעו אחריו בשיירה.
במאה השנים האחרונות נמצא עם ישראל בתהליכי גאולה מהירים, שאינם תלויים בנו כמעט. אבותינו, בגלות הנוראה, חיו בבושת פנים. סבי ז"ל לחם במלחמת העולם הראשונה, וכעבור עשרים שנה עבר אבי ז"ל את מלחמת העולם השניה והשואה באופן הקשה ביותר. ואני בתור ילד ובחור צעיר לימים, תמיד תמהתי לגבי הנושא הכאוב: מדוע היהודים לא קמו והתמרדו? מדוע הלכו כצאן לטבח ולא הראו את הגאווה היהודית השורשית? כשהרמטכ"ל דאז, רא"ל שאול מופז ביקר אצלנו בשבעה, סיפרתי לו את הדברים האלה, ומסרתי לו את תחושתי וציפיותי שצה"ל ילך בדרך שהתווה לו אלקנה במעשיו, כדי שלא תתרחש עלינו חס ושלם שואה שלישית.
בפרשיות השבוע האחרונות אנו עוסקים בבנית משכן, וביום חנוכתו מתרחשת הטרגדיה הגדולה של מות שני בני אהרון - נדב ואביהו. על ידי המוות שלהם, הקב"ה שולח לעם ישראל מסר: "בקרובי אקדש", כלומר - הקב"ה לוקח אליו את היפים והקדושים.
אנו, ההורים, יכולים להעיד מה עושה משבר כזה לנפשו ולנשמתו של הורה שכול. מצד אחד - משבר גדול, ומצד שני - אמונה ורוחניות גדולה יותר, כי החיים מקבלים משמעות אחרת. אני אישית חוויתי דילמות לא פשוטות מול ריבונו של עולם. כמו אותו איוב שעבר יסורים והעמיד שאלות קשות מול הקב"ה, כן גם אני. במהלך ימי השבעה, שאלתי את עצמי: למה הקב"ה מעמיד אותנו בניסיון כה קשה, וכל זאת אחרי שהלכתי אחריו לחפש את דרכו העמוקה יותר ואת החיים היהודיים הנכונים. אנחנו הלכנו למדבר, "לארץ לא זרועה", להגשמת מטרות גדולות ונשגבות - ליישב את ארץ ישראל, למען חינוך ילדינו על ברכי המסורת היהודית ולמען כלל ישראל. עזבנו מקום ישוב מבוסס במרכז הארץ, הגענו לישוב בלי בסיס כלכלי מסודר ותלינו את כל יהבינו על בורא עולם, שאכן ברך אותנו וזכינו להפריח את השממה בחידוש הצמחייה וגם בהקמת משפחה יהודית ב"ה. אחרי האסון נוצרו בי שאלות אמוניות קשות, אך כמו שאמר לנו בזמן השבעה הרב ישראל וייס - מותר לשאול שאלות, אבל אסור לתהות על דרכו של ריבונו של עולם.
אני, בכוונה לא סיפרתי כאן על תכונותיו של אלקנה. החברים, הסיפורים וכל ציוני הדרך שהשאיר אחריו הם שיעידו בפני הדור הצעיר ובפני כל עם ישראל עליו ועל דרכיו.
לסיום, אלקנה, ברצוני לפנות אליך בגוף ראשון, שהרי רוחך והמעשים שלך נמצאים פה עכשיו עימנו. היום מתקיים קס סיום קורס קצינים, ולא בכדי הוא מתקיים ביום זה של האזכרה ליום השנה. אני רוצה לספר לך, אלקנה, שאסף ושלומי, שאיתם היית אמור לצאת לקורס הקצינים, מקבלים היום דרגת קצין בצה"ל, וברשות המפקדים שלך שיושבים כאן היום אני רוצה למנות אותך לקצין של מעלה, בדרגה הרבה יותר גבוהה, מכיוון שאתה שליח של כל הציבור פה ושל עם ישראל לפני ריבונו של עולם, עד שתבוא הגאולה הסופית - יבנה בית המקדש, יהיה גילוי שכינה ותחיית המתים, ואנו המשפחה נזכה לראותך חוזר במלוא הדרך וגבורתך. ובזה ננוחם.
אמן כן יהי רצון.
אבא