טוראי יהושע שדיאל קמפל ז"ל

קורות חיים

בן משה-אליעזר וינטה. נולד בתאריך ג' באב תרע"ג (6.8.1913) ביאבורוב שבמזרח גליציה אשר בפולין. ילד חמישי בין תשעת ילדי המשפחה, שנמנתה עם חסידי בלז הנלהבים. למד ב"חדר" ובבית-ספר עממי פולני. משנתערערו עסקי אביו ביערות, עברה המשפחה בשנת 1929 ללבוב, ויהושע נרתם לעזרת המשפחה בעבודה בחנות-אריגים. לאחר שנה הצטרף לתנועת "בני-עקיבא" והתמסר לה בלב ונפש. מילא תפקידי ארגון והדרכה והשתתף תוך עירנות בכינוסים ובמחנות קיץ, התמיד בדרישות מעצמו ומחבריו. משמת אביו וחלק גדול של עול פרנסת המשפחה הוטל עליו, לא הרפה מעבודתו בתנועה ומשאיפתו לעלות ארצה. עשה שנת-הכשרה בקבוצת "אברהם" בקוסוב, באריגת מרבדים, ואחרי ההכשרה חזר לעבוד בחנות לחסוך לו כסף להוצאות העלייה.

בחודש ניסן בשנת תרצ"ו עלה ארצה עם חברי תנועתו, ובתוכם ארוסתו, והצטרפו לקבוצת "אברהם" שבכפר-פינס. יהושע הסתגל במהרה לעבודה בפרדסים ומצא לו מקום קבוע שעבד בו כמה שנים. היה פעיל בחייה החברתיים והמשקיים ובמוסדות המנהליים של הקבוצה, השתלם בשיעורים העיוניים בקבוצה.

בלט בפעילותו ב"הגנה". בשנת תרצ"ח (בתקופת המאורעות) נשלח לקורס מפקדי כיתות של "ההגנה" בפרדס-חנה. בצאת חברי הקורס לסיור בגבעת-עדה נזדמן להם להשתתף בהדיפת כנופיה גדולה שתקפה אותה שעה את המושבה הקטנה, ויהושע הצטיין אז באומץ-רוחו. חיבב מאוד את עבודת הפלחה, וכששלחה הקבוצה חברים להתמחות בענפי החקלאות השונים לקראת התנחלות, נשלח להתמחות בפלחה בבית-אלפא. השתלם אז גם בצד התיאורטי של הענף ובנהיגת טרקטור. משחזר אל קבוצו החל להניח יסוד לפלחה בעיבוד קרקע בור. משום כך התנגד להתיישבותם על אדמת הרי חברון, שאין בה מרחב לפלחה, אסיפת ההכרעה נמנע מההצבעה לבל יפריע בהתנגדותו לשני שלישים של הנאספים שהצביעו בעד ההתיישבות בהרים. אמר לעבור לקיבוץ אחר, אך לבסוף לא יכול להיפרד מעל החברה וקיבל על עצמו את החלטת הרוב. נשאר בין האחרונים בכפר-פינס. עד חיסול משק הפלחה עזר לרעייתו בעבודות-הלול ולמד גם ענף זה. אחרי הולדת בנם בכורם עלו עם לול העופות לכפר-עציון. שם ניהל את הלול, שכללו, הגדילו והרחיבו, והשתעשע בתקווה כי הקבוצה עוד תקבל גם אדמת מישור ואז ישוב לעבוד בפלחה.

קיבל ידיעות על אחיותיו ששרדו מן המשפחה לאחר השואה ולשתים עזר בעלייתן ובסידורן (על בואה של שלישית מרוסיה נודע לו בתקופת המצור).

בתקופת המצור נעשה גם הוא "רווק מאונס" משהועברו האמהות והילדים לירושלים. שקד על קיום הלול במסגרת מצומצמת, ובמכתביו למרכז האספקה בשפלה דרש בלי הרף לשלוח מזון בטיסת-הצנחה גם לעופות כמקור מזון הכרחי לאנשים. מילא את יתר חובות השעה בשמירה ובפיקוד על עמדה מס' 7. צידד בהצעה להעביר את בעלי המשפחות למקום אחר, כי היה פסימי ביחס לעמידת הגוש, וכך כתב לרעייתו: "ניסיתי להזהיר מפני אשליות, אך החלטתי להיות רק חייל, חייל אחראי". במכתב אחר כתב: "אינני יודע מה תהיה תוצאת המערכה, ומי יזכה לראות בתקומת המדינה - אבל בננו ודאי יזכה בכך" (ואכן זכה לכך גם בנו השני שנולד חודשים מספר אחרי נפלו).

בקרבות האחרונים החזיק מעמד עם אנשיו בעמדתו, עמדה מס' 7, תוך הרעשה מתמדת של תותחי האויב ומרגמותיו הם השיבו אש. בערב נפל בגורלו להודיע למפקדה שהאוייב הצליח לעקרם משם. גם ביום המחרת, ד' באייר תש"ח (13.5.1948), המשיך עם אנשיו להדוף את הסתערויות האויב עד שנפל עם חבריו בצהרים, בפרוץ האויב לתוך הכפר.

ביום כ"ה במרחשוון תש"י (17.11.1949) הועבר עם שאר חללי הגוש למנוחת עולמים להר-הרצל בירושלים. הניח אישה ושני בנים.