מנחם אלעד נחמני ז"ל

קורות חיים

בן צביה ונתן מרדכי. נולד בשנת תשל"ז (1977) ברמת גן. ילד שני במשפחה, אח של חנן והילה.

ארבע שנותיו הראשונות של אלעד עברו עליו בקריית אונו ואז עבר לגני תקווה. למד בבית ספר ממלכתי-דתי "אריאל" בעירו, המשיך לחטיבת ביניים במכינה לישיבות בני עקיבא בגבעת שמואל ולישיבה התיכונית "ישיבת ירושלים לצעירים".

בשנות לימודיו היה חניך ובהמשך מדריך בסניף "בני עקיבא" בקריית אונו. השקיע רבות בסניף ועם חניכיו ובלט כמדריך מוערך ונערץ. סיפרה חניכה שלו: "אלעד זכה להיות מרכיב משמעותי בהקמת הבית שלי. הוא זכה להנחיל לי ערכים שמלווים אותי כל חיי – לתת אמון בכל אדם, לא להיות שיפוטי, להאמין שתמיד אפשר לשנות, לא להישאר בנפילה אלא לדרוש לקום, לקבל כל אדם כמו שהוא וכמובן – קשר אמיתי ועמוק לתורה".

אלעד היה נער חכם והישגי מאוד. הירבה לאתגר את ההורים ולא ויתר על בירור שאלות ותהיות שהיו לו. היה קשור מאוד למשפחתו המורחבת, כך למשל אחרי שהוריו אמרו לו שיתפנה קצת מעיסוקיו ויעשה משהו בשביל המשפחה הפיק לאחותו אירוע בת-מצווה לתפארת.

ילד ונער שמח היה ומאוד אהב לעזור, לעתים אף לפני שדאג לעצמו. כשהרגיש שמישהו חלש וצריך עזרה היה מתייצב ומסייע, וכך עזר רבות לעולים חדשים ולמשפחות קשות יום.

אלעד היה מוקף בחברים וידע לתמוך בהם בכל צורך. הוא ידע לכתוב לכל אחד ברכה אישית שהתאימה לו, וכל פעם מחדש הכול נדהמו מההתאמה לכל אחד ואחד. חבר מהישיבה סיפר כיצד אלעד דלה אותו מתקופה אפורה בחייו והפך אותו להיות "רב פורים", הכוכב של חגיגת פורים. בזכות הצעד המדהים של אלעד, סיפר החבר, הוא הפך לאדם שמאמין בעצמו.

בתום התיכון המשיך אלעד לישיבת הסדר "אור עציון" במרכז שפירא, סמוך לקריית מלאכי. במסגרת הישיבה התגייס לצה"ל למסלול לוחם בחטיבת הנח"ל.

הוא השתלב ביחידה, בלט ביכולותיו וכהרגלו תמיד עזר לחברים לפני שדאג לעצמו. בעלון הפלוגה כתבו עליו: "באמצע הלילה תמצא אותו ער, מכווץ בשק"ש (שק שינה) ובטלפון מדבר, כשכולם עולים לשמירה עם אפוד, הוא עולה עם שק"ש (איזה כבוד). הוא משלים שעות שינה כל דקה ודקה, במחסום במגדל ובשיחת מחלקה... כולם אומרים שלגדולות הוא נועד, להיות עו"ד בשם נחמני אלעד".

למרות שהמסלול לא חייב קורס צניחה בחר אלעד להשתתף בקורס זה. ביום ו' באב תשנ"ח (29.7.1998) הוא נפצע בראשו בתאונת צניחה. פונה במצב אנוש לבית חולים, עבר אשפוז ואחריו שיקום ארוך ב"בית לוינשטיין".

לאחר הפציעה הוסיפו לשמו את השם מנחם. בתום השיקום שב מנחם-אלעד הביתה, ובהמשך בנו הוריו בית מונגש ובו יחידה מותאמת לו.

בשנים הבאות הוא התנהל בכיסא גלגלים, התאמץ והצליח להתבטא גם ללא מילים, כדברי אוהביו. הוא אף המשיך לכתוב ברכות אישיות לבני המשפחה.

מנחם-אלעד נחמני נפטר בכ"ג בשבט תשע"ח (8.2.2018). בן ארבעים ואחת בפטירתו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בסגולה, פתח תקווה. הותיר הורים, אח ואחות.

אחרי מותו מצאו הוריו דף שכתב בגיל שמונה-עשרה, בסוף הישיבה התיכונית, ובו הרהורים שלו על העולם הבא, על הקושי העצום של הנשארים ועל הדרך להקל עליהם. כך כתב: "אנו מאמינים שכאשר אדם מסיים את תפקידו בעולם הזה אין זה הסוף, אלא נשמתו נכנסת לעולם הבא להזדכות על מעשים בעולם הזה... עולה השאלה מהו העצב הגדול אותו אנו חשים בהילקח מאיתנו אהוב, שהרי בוודאי כעת נשמתו מתענגת בגן העדן...

התשובה הפשוטה היא שהצער אינו על כאבו של הנפטר אלא על כאבנו אנו, הרי איבדנו חבר...

התשובה העמוקה יותר מדברת על חסרון אמיתי שנוצר בעולם במוות... לכל בן אדם תפקיד יחיד ומיוחד בעולמו של הקב"ה, אדם נברא כדי לבצע את ייעודו. כשאנו פוגשים נשמה שהשתדלה בכל מאודה למלא את ייעודה בעולם ונקטפה באמצע תפקידה הרי נפער חור אמיתי ולכאורה יש חסרון בעולמו של הקב"ה... אם כך עלינו מוטל לנקוט באמצעי הנצחה באותם דברים שבהם עסק הנפטר, ובכך אנו ממלאים במידת האפשר את החסרון ומעלים את נשמתו בגן העדן, שהרי כאילו הוא ממשיך בעשיית תפקידו".