קורות חיים
בת מרדכי וגילה. נולדה בתאריך י"א בניסן תרפ"ח (1.4.1928) בלודז' שבפולין. למדה שם בבית-ספר עממי והצטיינה בלימודיה. בפרוץ מלחמת-העולם השנייה, והיא אז כבת 11, נשלחה על-ידי הוריה לרדומסק ומשם נלקחה בסוף שנת 1942 למחנה-עבודה גרמני בסקז'יסקו. במחנה זה נפגשה עם חוג נוער ציוני ונמשכה לרעיון העלייה לארץ. שם הכירה את יחיאל רוזנפלד, שנישאה לו מיד לאחר השחרור מהמחנה. ממשפחתה נשארה בחיים רק אחותה, אך דרכיהן נפרדו. צפורה פנתה לדרך העלייה, ואילו אחותה נשארה בפולין והקשרים ביניהן נתרופפו. בתנועת "בני-עקיבא" שנתארגנה מחדש בלודז' פעלה צפורה בהדרכת ילדים שניצלו, ואתם עברה, בדרכי הבריחה, לגרמניה יחד עם בעלה, לאחר שלמדה שנתיים בגימנסיה ממשלתית פולנית כדי להשלים את אשר החסירה בלימודיה. התמסרה לפעולה בתנועת "בני-עקיבא". שאפה לקנות ידיעות, למדנ ולימדה אחרים.
באביב תש"ו עלתה לארץ לבדה (בעלה נשאר עדיין בתוקף תפקידו בחוץ-לארץ), והצטרפה לכפר-עציון. בטבת תש"ז נולד לה בנה יוסף-מרדכי, בעוד האב נמצא בגלות קפריסין . באביב תש"ז שוחרר בעלה והגיע לארץ והמשפחה החלה לבנות את קנה בכפר-עציון. אולם ימי אשרה לא ארכו.
פרצה מלחמת-השחרור ועם פינוי הנשים והילדים נשלח בנם הקטן לירושלים. צפורה נשארה במקום באומרה: "אני עוד צעירה, ומקומי כאן. גם אותי מסרה אמא לידיים זרות בעודני ילדה צעירה". בהתקפה ב-ג' בשבט חשה תחת מטר אש לעמדה מס' 7 להגיש עזרה לחבר פצוע, על אף התנגדותו של מפקד הקטע. לאחר ההתקפה ב-כ"ה בניסן, התכוננה לעבור ירושלימה אל בנה. אל האמבולנס המובטח לא בא. לב האם היה אכול געגועים לבנה הרך, אבל הדרך היתה מנותקת. צפורה הצטיינה בהגנת כפר-עציון, פעלה בשמירה וב"עזרה ראשונה. בהתקפות בימים ג' ו-ד' באייר הייתה בקטע הדרומי כאחראית לעזרה הראשונה. בפרוץ הלגיון לתוך הכפר, הגיעה למנזר עם אנשי הקטע ושאלה בהתרגשות: "למה אנו נכנעים?". נפלה עם בעלה ליד המנזר הגרמני ביום ד' באייר תש"ח (13.5.1948). ביום כ"ה במרחשוון תש"י (17.11.1949) הועברה עם שאר חללי הגוש למנוחת עולמים להר-הרצל בירושלים. הניחה בן.