ברוך אשר צבי מרקוס ז"ל

קורות חיים

ברוך אשר צבי, בן איטה רבקה ויצחק שלמה, נולד בירושלים בי' בחשוון תשמ"ד (15.10.1983). אחיהם של עמוס זכריה ואריאל בצלאל. הוא גדל והתחנך בירושלים, למד בבית הספר "מיימון" בשכונת קריית משה ובתיכון "הימלפרב" בשכונת בית וגן.

בבית הספר "מיימון" היה אשר ילד שובב ולא רגוע – דבר שהשתנה לגמרי עם בגרותו. הוא היה ילד מלא שמחת חיים, אהב לשחק ולבלות עם חבריו. יחד עם זאת, כבר אז החל להסתמן רצונו העז לרכוש דעת וחוכמה. מגיל צעיר נמשך אחר מקצועות שדרשו זיכרון מפותח, כגון היסטוריה ומתמטיקה.

אשר השתלב בתיכון "הימלפרב" בצורה מושלמת: "דרכו החינוכית של המקום עמדה בקנה אחד עם דרכו שלו, והיא הותירה את חותמה בו לנצח", סיפרו בני המשפחה. כשבועיים לפני מותו, והוא כבר תלמיד מכינה, כתב לחברו אריאל: "אני רוצה לומר לך שלא השלכתי את כל מה שקיבלתי מהימלפרב..."

אשר היה בן מסור שהראה דאגה אמיתית להוריו ולכבודם. מדי יום, כשהיה מבלה עם חבריו נהג להתקשר להוריו ואף היה מזכיר לחבריו לעשות כמותו. פעם אחת קרה שנפצע בראשו ופונה לבית חולים. הוא לא סיפר על כך מילה להוריו, רק כדי שלא ידאגו.

אשר נהג לבלות את שעות אחר הצהריים בתנועת הנוער "בני-עקיבא". התמיד והתעקש לא לפספס שום פעולה, מסע או טיול של השבט. הוא ראה במדריכיו בתנועה מורי דרך בתחום הדתי-רוחני, ובעיקר בתחום המידות. הוריו זוכרים כיצד היה משוחח עם מדריכיו עד השעות הקטנות של הלילה, מתייעץ עמם בבחירת הדרך ובקבלת החלטות שעל הפרק.

בסוף כיתה י' החל אשר להדריך את שבט "ניצנים" של התנועה. הוא התמסר לחניכיו וקנה לעצמו שם בזכות מרצו ומסירותו. אביטל, שהדריכה איתו, מספרת: "ההדרכה יחד עם אשר הייתה חוויה מיוחדת. אשר תמיד היה מתלהב מכל מיני רעיונות שהיו לו, וקשה היה להניא אותו מהם. תמיד היה אפשר לסמוך עליו. היה אחראי, נחוש, ועשה דברים עד הסוף". אשר תמיד חייך, תמיד היה רגיש למצב רוחם של חניכיו – אלה זכו לתמיכה ממנו, וזאת אף בימים שלאחר ההדרכה, כשפנו איש-איש לדרכו.

בתקופת התיכון, אשר נסע עם משלחת לביקור בפולין, במחנות ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. הוא הקריא מול המשרפות ההרוסות מספר שירים שכתבה סבתו בזמן שהייתה במחנה. בשיחת הסיכום של המשלחת הגדירו רבים מחבריו למסע את הקראתו המרגשת כשיאו של הביקור. בערב השלושים למותו אמר עליו מנהל בית ספרו, הרב ירמי סטויסקי, כי באותם רגעים הוא הרגיש שאשר ממחיש במלוא העוצמה את "נצח ישראל", את היותו חוליה בהיסטוריה של העם היהודי.

בתום תקופת התיכון החליט אשר ללמוד במכינה הקדם-צבאית ביישוב עצמונה שבגוש קטיף. כמיהתו ללימודי הקודש הייתה עצומה. בחודשי חייו האחרונים של אשר, לימודי התורה הפכו למשהו שכמו חי בו. אשר סיפר במכתב שכתב בתקופה זו לחבר: "דבר אחד שהשתניתי בו – שאני חושב לפני כל דבר שאני עושה... מאז שהגעתי לכאן, קיבלתי יותר תשובות, למה אני עושה מה שאני עושה."

ביום חמישי בלילה, כ"ד באדר תשס"ב (07.03.2002), חדרה חוליית מחבלים של ארגון החמאס לעצמונה. תוך כדי התקדמותם הם ירו ברובים והשליכו רימוני יד לעבר מבני מגורים ביישוב, ובין היתר פגעו במבני המכינה הקדם-צבאית. כשלושים בני אדם נפגעו מהירי, חמישה מתלמידי המכינה ובהם אשר נרצחו. כמדי ערב, אשר עסק בלימודי תורה, ובעת ששקד על תלמודו נורה ומת.

בן 18 היה במותו. אשר הותיר הורים ואחים. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בגבעת שאול בירושלים, בחלקת "קהילות ירושלים".

אוהד, חברו של אשר, ספד לו: "חשוב מאוד שכולנו נדע שבעולם הזה היית לנו 'מתנה' למשך כשמונה-עשרה שנים, וחייך אינם מתחלקים ליסודי, תיכון ומכינה, כי חייך היו מכלול אחד גדול, שיצרו אדם כל כך נפלא".

לזכר חמשת החללים ערכו במכינה בעצמונה את הספר "חמושי עוז", ובו סיפורי חייהם ומותם.