טוראי שלום קרניאל טרללר ז"ל

קורות חיים

בן שמעון והינדה. נולד בתאריך ו' באב תרע"ב (20.7.1912) בקראקא, פולין, בבית חסידי-ציוני. בהיותו תלמיד הגימנסיה הצטרף לתנועת "השומר הדתי", היה פעיל ב"קן" בעירו ובמחוזות הסמוכים, הדריך וחינך וריכז סביבו צעירים רבים. למד שנתיים באוניברסיטה. הפסיק את לימודיו באוניברסיטה והתמסר כולו לעבודת הדרכה ב"השומר הדתי" בפולין, שהיה ממייסדיו וממעצבי דרכו החינוכית. ליבן וברר את רעיון הקבוצה הדתית. ראה את תפקידו בהפצת רעיון הקיבוץ הדתי ותמיד הדגיש את הקשר שבין מוסר היהדות ורעיון הקבוצה.

בחייו הפרטיים היה אדיב ושקט, אך בוויכוח על עקרונות וטוהר דרכה של התנועה, לא ידע פשרות ולא נרתע מפני מכשולים. היה ממעצבי דרכה החינוכית של התנועה. מן הראשונים שהכירו בצורך לכוון את הנוער מגיל צעיר להגשמה. אירגן את חניכיו ב"קיבוץ המשותף" שליכד את המצטרפים לדרך הקיבוץ הדתי. תקופה מסוימת חי בקיבוץ-ההכשרה הידוע "עובדיה" בסלבקוב והפכו למרכז חינוכי בתנועה. היה הרוח החיה בכינוסי "השומר-הדתי"בפולין, והשפיע מרוחו על כל המשתתפים. בשנות תרצ"ז-תרצ"ח עבד במסירות בהנהגת "השומר הדתי" בווארשה.

טיפל בעניני חינוך והכשרה. היה מעורכי "אהלנו", בטאון "השומר הדתי" בפולין, והשתתף בשאר ההוצאות הספרותיות של התנועה. היה גם חבר המוסדות העליונים של תנועת "תורה ועבודה" בקראקוב שבפולין רבתי.

בניסן תרצ"ט עלה ארצה והצטרף ל"קבוצת אברהם" של "הפועל המזרחי" בכפר-פינס. התגבר על חבלי ההתערות ועבד בגן-הירק ובפרדסים עם פלוגת העבודה בנתניה. במהרה היה לאחד מעמודי התווך של הקבוצה וממעצבי דרכה. ערך את בטאון הקבוצה, פעיל בעניני החברה, התרבות והחינוך. דאג ועשה לשיפור המחנה. מיוזמיו ובוניו של "נוה עובדיה" - בית מרגוע לסופר הדתי ובית-תרבות מרכזי בכפר-עציון. באחרונה עסק בהקמת בית-כנסת על שם הרמ"א בכפר-עציון. שקד על פיתוח המשק ופיתוח מפעליו. עבד ביער ובשאר עבודות המשק.

בשנת תש"א נבחר להנהלה הארצית של "בני-עקיבא" ושימש בתפקיד מרכז מחלקת ההכשרה וההדרכה במשך תקופה ארוכה. ערך את "זרעים", בטאון "בני-עקיבא", והוציא את הקובץ "ימי תשובה", וכן השתתף בשאר בטאוני התנועה. בראשית שנת תש"ז נבחר למזכירות הקיבוץ הדתי והיה חבר בכמה וועדות. טיפל בגרעיני הנוער ובקבוצות הצעירות. ערך את "עלונים" - הבטאון המרכזי של "הקיבוץ הדתי" בארץ-ישראל.

היה עקבי בהגשמת תורתו ותביעותיו. נכון תמיד להתחיל בפעולה מחדש על אף האכזבות וההפרעות. היה איש האמונה השלמה וחסיד בכל הוויתו. התפלל בהתלהבות, ישר וגלוי-לב, דרש הרבה מעצמו ומאחרים. מוכן להקריב את נוחיותו וענייניו לשם הגשמת שאיפות התנועה. התרכז בעיקר בעניני החינוך להגשמה. באחד ממאמריו האחרונים, "על עתיד ילדינו", דרש לתת לילדים בקבוצה חינוך סינתיטי, לחנכם לראות ברעיון השלום - חזון, ובמלחמה - אמצעי הכרחי אחרון.

הקדיש תשומת-לב מיוחדת לחינוך הדור השני בקבוצה לחיי ויתור והתחשבות בזולת, ולמלחמה ביצר שלא תיפסק לעולם. וכאן מצא הרמוניה עם החינוך הדתי בכללו, כי לדעתו גם הדת מטרתה להכשיר את האדם למלחמה בייצרו. במאמרו "לקראת המדינה" (נדפס ב"עלונים" לאחר נפילתו) הביע את תקוותו כי היהדות הדתית, וביחוד הקבוצה הדתית, תהווה גורם משפיע ומכוון במדינה, ולשם כך דרש חזית דתית מאוחדת. היה מודאג מריבוי הסיעות ב"הפועל המזרחי" ושאף לליכוד התנועה. היה חבר ההגנה מאז עלותו ארצה. התאמן והיה קלע טוב.

עם הכרזת האו"ם לא היתה שמחתו שלמה, כי ירושלים ושאר הערים הקדושות וגם גוש עציון הוצאו ממדינת ישראל. אולם, כתב: "הפעם שוררת ההכרה כי דמנו לא נשפך לשווא. דם ברית הוא בחבלי הלידה של שחרור המולדת. הננו תקווה שברית זו תהיה לברית-עולם..." עם פרוץ מלחמת השחרור, נפקד מהבית במשך שבועיים עקב השיבושים בדרכים.

לשבת חנוכה רצה להגיע לכפר-עציון. נסע בשיירה שיצאה מירושלים לגוש ביום כ"ח בכסליו תש"ח (11.12.1948). השיירה הותקפה ("שיירת העשרה"). שלום הספיק לתפוס רובה של נוטר שנפל ולהדוף את המתקיפים ולהחזיק מעמד כאחרון השיירה במשך שעה ארוכה עד שאזלה התחמושת, ואז קרבו אליו הערבים והמיתוהו. הניח אשה וילד בן שמונה חודשים.

מדברי ההספד של ההסתדרות הציונית, המחלקה לעניני הנוער והחלוץ: "היה איש יקר שעל מותו התאבלה הציונות הדתית בארץ ובגולה אבל יחיד". ביום כ"ה במרחשוון תש"י (17.11.1949) הועבר עם שאר חללי הגוש למנוחת עולמים להר-הרצל בירושלים.