סמ"ר שילה לוי ז"ל

קורות חיים

בן חנה וגד. נולד ביום כ"ח בתשרי תשל"ו (3.10.1975) בירושלים. את לימודיו החל בבית הספר היסודי "כפר הראה" בחדרה. בסיימו את כיתה ג' נסע עם משפחתו לשליחות בקנדה ולמד בבית-הספר "עץ חיים" בעיר טורונטו. מששבו לארץ, לביתם שבקרני שומרון, החל שילה ללמוד בישיבה התיכונית האזורית "ישיבת השומרון", במגמה הומנית. בסיום י"ב כיתות החליט להמשיך לישיבת-הסדר ועלה לחיספין שברמת הגולן, שם למד זמן קצר ב"ישיבת הגולן". נראה ששילה לא היה בשל דיו ללימודים בישיבה ומאחר ולא מצא בה את דרכו בה עזב והגיע למכינה הקדם-צבאית "עטרת כהנים" בירושלים, שם הספיק ללמוד מספר חודשים. תקופה זו הייתה משמעותית מאוד עבורו; שילה התבגר והתחשל והקשר שלו לביתו ולמשפחתו התחזק מאוד. אולם בעיקר התחזקה אמונתו ושאיפתו להתקדם מבחינה רוחנית. על תקופה זו אמר: "למדתי שצריך להיות רציני".

שילה היה אדם צנוע ושקט שלא הרבה במילים. הוא ניחן בידי זהב ובכישרון ציור; במו ידיו בנה לעצמו מיטה, שידה וכיסא. אהב את הארץ והרבה לטייל בין נופיה. קטן ממדים היה אך בעל נחישות ומוטיבציה גבוהים. הוא חש תחושת שליחות והאמין בכל לבו כי עליו להיות מוכן למסור את נפשו למען עמו וארצו. על כן ביקש לשרת ביחידה קרבית ועמל ללא הרף על שיפור כושרו הגופני, נהג לרוץ ואף השתתף במרתונים. בכתב הוויתור על מעמדו כבן ישיבה הצהיר על רצונו להתגייס וביקש לקבל זימון לחיל הים או לצנחנים.

בסוף חודש מרץ 1994 התגייס לצה"ל, עבר מסלול מפרך של טירונות ואימונים שונים והוכשר כלוחם. שובץ בפלוגת ההנדסה של חטיבת הנח"ל ועלה ללבנון לתעסוקה מבצעית, שם שירת במשך שלוש שנים קשות ומסוכנות. נחשב ללוחם עירני ולפטריוט אמיתי שחיוך תמידי היה נסוך על פניו. על אף היותו קטן וצנום היה לשילה כושר בלתי רגיל. חבריו למסעות סיפרו, שהשתדלו לא להיות עמו באותה קבוצת הנושאת את האלונקה, בשל קצב ההליכה אותו הכתיב. שילה יצר קשרים טובים עם חבריו לצוות והשרה אווירה נעימה ונינוחה בסביבתו. נהג להכין את המסדר המחלקתי בעת האימונים ולהקל בכך על חבריו. במהלך שירותו הלך שילה והתחזק באמונתו והחל להתעורר בו צימאון ללימודי תורה. היה זה רצון פנימי ואמיתי שהתבטא בעת החופשות מהצבא, בביקורים שערך במכינה ובשיחות שקיים עם רבנים, בלימוד ספרי מוסר ומחשבה ובראיית המציאות דרך משקפיה של תורה. את אמונתו השלמה קנה תוך פרק זמן קצר ביותר ותקופה מסוימת התלבט אם להפסיק את שירותו ולחזור למכינה ללימודי התורה אך לאחר נפילת חברו בלבנון התעקש לשוב לצוות ולהמשיך לשרת כלוחם ולדחות את המשך לימודיו. חבריו לנשק סיפרו על דרכו בשמירת מצוות תוך הקפדה כי לא יהיה בכך ניצול והתחמקות ממילוי התחייבויותיו הצבאיות. בקו האחרון שימש כסמל בחדר המלחמה ובזמנו הפנוי העלה על הכתב את הגיגיו, בעיקר על עתיד ארץ ישראל, על החשיבות לקבל כל אחד ואחד באהבה, על אהבת הארץ ונופיה ועל ההתקרבות לאלוהים.

כחבר נאמן ותומך נהג לבקר את משפחות חבריו לנשק שנפלו ולנחמם. במכתב להוריו השכולים של חברו ישי שכטר ז"ל, שנפל בלבנון, כתב שילה: "אי הבהירות וחוסר ההבנה כואבים ולא נותנים מנוח, אך הם מכשירים אותנו לקלוט את האמת בכל בהירותה. אתם צריכים להיות חזקים, ומתוך האובדן להשיג את ההבנה העמוקה אשר בכוחה לרומם אתכם ואת המציאות לטובה אמיתית."

שילה איבד גם את חברו הטוב אורי ביטון ז"ל, שנהרג בלבנון. בימי השבעה דיבר עם החברים על מסירות נפש ומשמעותה ובמכתב הפרידה לחברו כתב מעין צוואה רוחנית: "מתת מות גיבורים אשר כל אדם, לו היה יודע כי תילקח נשמתו בעודו צעיר, היה מייחל לכך - למות על קדושת ה', העם והארץ". שבועות ספורים לאחר כתיבת דברים אלה, נפל שילה על הגנת העם והארץ.

בערב יום כ"ח בשבט תשנ"ז (4.2.1997) אירע אסון המסוקים, עת שני מסוקי יסעור התנגשו מעל למושב שאר-ישוב ושבעים ושלושה ולוחמים, שעשו דרכם לפעילות מבצעית בלבנון, נהרגו, וביניהם שילה. בן עשרים ושתיים היה שילה בנפלו. הוא הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית-העלמין בקרני-שומרון. השאיר אחריו הורים, ארבע אחיות - צופיה, נצחיה, תהילה-שרה והודיה-אסתר ואח - יצחק-אלחנן.

מפקד היחידה בה שירת כתב למשפחתו: "שילה היווה דוגמה ומופת לכל חבריו בצוות. חייל חרוץ, מסור ואמין, שתמיד הפגין מוטיבציה גבוהה. שילה, חדור אמונה בצדקת הדרך בה בחר, היה נחוש להגיע להישגים ולחתור לשלמות. גם כשהיה לקראת שחרור, לא הרפה שילה והמשיך להשקיע מעל ומעבר למען המשימה והצלחת היחידה".

ידידי המשפחה הספידו אותו: "הפגנת הקשיחות שאינה מצליחה לחפות על רגישות אין קץ. רצינותך ההולכת ומתגבשת לעינינו, התעניינותך היסודית בכל נושא. הירידה לעומקם של דברים והצורך לברר רעיונות עד לשורשם. ולצד אלו הכישרון המדהים לכתוב ולהביע את דעותיך ורעיונותיך!"

העיתונות סיקרה בהרחבה את האסון ובכתבות שנתפרסמו הובאו קווים לדמותו של שילה. משפחתו הנציחה את זכרו בהכנסת ספר תורה על שמו לבית הכנסת הדרומי בקרני-שומרון. בעיזבונו נמצאו הגיגים, מכתבים שכתב ויומן אישי.

בדברים שכתב שילה ליום השנה הראשון לרצח ראש הממשלה רבין ז"ל, ניכר הכאב שחש על היות העם מפולג וקרוע: "אנו חייבים להגיע לרמה של הבנה, תבונה והתפשרות בין הצדדים. נוכל להגיע לדברים אלו רק על ידי שיתוף פעולו של כל הצדדים ובו בזמן לזכור מי אנחנו, מה מקומנו, מאין באנו ומהן השאיפות שלנו. אם נשים כל אלה על המשקל ואחר כך נקשיב כל צד לחברו, הלוואי ונוכל ונמנע דברים נוראיים כאלו בעתיד. יום זה קשה לי כמו לכולם ואולי אף יותר מכולם. ביום זה מהדהדות בראשי הסיבות לחורבנם של בתי מקדשינו. אני אזכור את היום הזה כיום חורבן לאומי".

בערב לימוד לזכרו, שקיימה המכינה בעטרת כוהנים במלאת שנה לנפילתו, דיבר אביו של שילה ואמר: "אני חושב ששילה זכה במידה מסוימת לשלב את שני הצדדים של העצמה הגופנית עם העדינות הרוחנית... בחודשים האחרונים ואפילו בחודש האחרון, הגיעו אלינו סיפורים שלא נודעו לנו עד עתה, המלמדים עד כמה התרומם, השפיע והקרין על הסובבים אותו. בחורים המספרים כי שיחות שלו עמהם חוללו אצלם שינוי וגרמו להם לשנות דרך חיים ולהשתקע בדרך של לימוד תורה וקיום מצוות. כל זאת עשה בצניעות ובשקט... כשאני מתבונן בדברים שכתב, אני למעשה מגלה צוואה מפורשת והדרכה ברורה לנו כהורים, כיצד לקבל את גזרתו של הקב"ה".