קורות חיים
גלעד נולד בשבת שובה, ח' בתשרי 1982 למשפחתי שכבר נולדה בה אחותי הבכורה ענבל, שהייתה בת שנתיים וחצי כשהוא נולד.
למעשה, הרופאים קבעו שגלעד נולד חצי נמול, והורי ראו בזה סימן מבשר לכך שהילד הזה יצמח ויהפוך למשהו מיוחד. (לימים אכן כך היה הדבר). בימים אלה משפחתי גרה בראשון לציון, אבל כבר הייתה שייכת לגרעין שתכנן את עלייתו להושעיה.
בגיל חודש וחצי גלעד חלה בברונכית מאוד קשה עד כדי סכנת חיים אבל רופא ילדים מיוחד מאוד הביא להבראתו, באמצעות טיפול רפואי אינטנסיבי.
בן עשרה חודשים היה כשבאנו להושעיה. כפעוט הוא מיצה את השובבות, ואת כישרון התעלולים המיוחדים שלו. בכתה א' התחיל ללמוד בבית הספר בלביא, ואמא ואבא זוכרים היטב את המבט המפוחד והחרד מצד אחד, והנרגש מצד שני, כשעלה לאוטובוס שהסיע אותי. המורות בבית הספר היסודי זוכרות את המבט התמים והטוב ואת העיניים הכחולות שהביעו כל כך הרבה רגישות. ממצב של שובבות ותעלולים, עבר גלעד למצב שקט מופנם, עדין, רגיש, כל כך רגיש וצנוע שכמעט לא מבקש לעצמו דבר. מבית הספר היסודי עבר גלעד לישיבה התיכונית שבטבריה. בית הספר לא היה פרק משמח עבורו. אבל הוא עבד קשה, חרק שניים ועשה זאת. בכתה י"א הוא קיבל מחנך שקלט אותו היטב וידע למצוא בו את המוטיבציה הנכונה, על מנת לסיים את לימודיו בצורה הטובה ביותר. הורי וגם אני זוכרים את הבעת שביעות הרצון שהייתה על פניו כשקיבל את הציונים, וההודעה שמבשרת על תעודת בגרות.
י"ג בחר גלעד לעשות בקשת - מכינה קדם צבאית. זאת לאחר התלבטות קשה ובדיקה של כמה מקומות נוספים. שם במרומי הגולן התעצמה אישיותו. גלעד התחזק מבחינה דתית, וקיבל כוחות להמשיך הלאה. בקשת, גלעד בחר לגדל שער, אולי כסמל לחרות הפנימית שפתח, מרד נאה של נער צנוע. שם הוא קשר קשר טוב עם רבנים, ועיצב את הבחירה שלו במסלול הצבאי. לפני הגיוס לצבא, יצאה כל המשפחה לטיול בחוץ לארץ. במשך שבועיים וחצי היינו בכמה מדינות באירופה.
זה היה טיול גדוש חויות. אני זוכר את הקשר המתהדק ביני לבין גלעד. איך ששיחקנו ביחד בדרכים, ואיך שהוא לקח אותי על הכתפיים כשהתעייפתי בדרכים. גלעד התלבט מתי להתגייס, ובסופו של דבר התגייס במרץ, שזה אומר שנה וחצי של מכינה. עוד זמן ללמוד תורה לקח לעצמו, עוד זמן לבניית האישיות. גלעד רצה לשרת במסגרת של יחידת איכות. הוא רצה להיות לוחם מן השורה. לשם כך הצטרף לגרעין שיצא למסלול בגדוד חמישים. הייתה לו אפשרות לצאת למשימה חברתית במהלך השירות. אבל הוא בחר במסלול צבאי רצוף - לשרת שירות מלא ללא הנחות. וכך מחיל אל חיל, שלב אחר שלב, התקדם במעלה הדרך. הוא מאוד רצה לצאת לקורס מ"כים, אבל בחר לחכות לתקופה שבה הוא הרגיש הכי בשל ומוכן. כשהוא יצא הוא עשה זאת בגדול. כשסיים את הקורס, ביקשו ממנו שיצא להדריך טירונים, אבל גלעד שהכיר את עצמו היטב לא הסכים. ביקש ללכת לפלוגות הותיקות, להמשיך במסלול של לוחמה ולא של פיקוד. שם בפלוגה, יצא גלעד לקורס מרגמות וחזר להיות לוחם. במהלך הפעילות המבצעית גלעד היה בהרבה מקומות מסוכנים (בית לחם, חברון, הר דב) אולם אף פעם הוא לא שרת בעזה, פשוט משום שהנח"ל משרתים יותר באזור המרכז והצפון. בין תקופה ותקופה, בין הר דב לחברון. הפלוגה יצאה לנופש ומהנופש הקפיצו אותם לעזה, להחליף פלוגה של גבעתי, שנכנסה לעזה במסגרת מבצע של ימי תשובה. גלעד היה בהלם מהמקום, זה היה מוצב חשוף והוא הגדיר אותו כמו "גבעת חלפון". שלשה ימים הוא היה שם עד אותו לילה נורא בליל חג הסוכות. שני מחבלים נסו לחדור למוצב. גלעד ששמר בעמדת הש"ג, עם עוד חבר, זהה דמות חשודה שהתקרבה לשער. גלעד החל לירות, חיסל את המחבל, אבל אז המחבל הנוסף הגיח מאחור וזרק מטען לעמדה. כך בעצם גלעד נהרג. המחבל שגלעד הרג התכוון להרוג כמה שיותר חיילים, אבל גלעד במעשהו מנע ממנו לעשות כן.
"בנך גלעד הציל את חבריו - במותו ציווה לאחרים את החיים". גלעד תמיד אהב לתת מעצמו לאחרים. עזר בשמחה בבית, לענבל ומוטי לקראת חתונתם. לי גלעד היה דמות לחיקוי, לרעות שבשבילה היה, הכי קרוב שאפשר. ובכלל כל הזמן הוא דאג שהכול יהיה בסדר. גלעד קבל את מוטי כחבר, כאח, נוצרה בהם
כימיה שתרמה לו רבות, והוא גם עזר להם לשפץ את הקרוון. החודשים האחרונים שלו היו בסימן של פריחה - כמו פרח שנפתח אל העולם - שמחה הייתה בו. הוא התמסר לקריאת ספרים מסוגים שונים. גלעד כבר התחיל לחשוב על השחרור. החלה הספירה לאחור ואיתה גם השאלות. מה לעשות? שוב פרשת דרכים. על השאלות האלה גלעד לא יצטרך לענות. יד זדון קטעה את התוכניות, במחשבות והעתיד. אנחנו, כל המשפחה והחברים. ביקשנו בשבילו גיל - לעד. נותרנו בלעדיו וניוותר לעד בלעדיו. גלעד ישאר בתוכנו לעד.
נכתב על ידי חגי אחיו של גלעד, במסגרת פרוייקט עבודת שורשים בכיתה ז' בבית הספר בהושעיה.