קורות חיים
נעם יקירנו, נולד בד' באב תשמ"ב בעיר בני ברק. אח ליוסף, אפרת ומירון. גדילתו וחינוכו העיקרי עברו באלקנה, שם החל את לימודיו בכיתה א'. בכיתה ז' עבר למכינה התורנית קרית הרצוג שבכפר סבא. לאחר שסיים שם 3 שנות לימוד עבר בכיתה ט' עפ"י בחירתו ללמוד בישיבה התיכונית בחיספין ולמרות המרחק מאלקנה הסכמנו עם בחירתו זו. התקדמותו בלימודים וביראת שמים ניכרה החל מכיתה י"א מבלי לקפח את חוויות הילדות שגם אותן מילא כראוי בטיולים ברחבי הארץ ובמעשי שובבות רגילים.
עם גדילתו בתורה וסיום לימודיו בישיבת חיספין החליט להצטרף לישיבת ההסדר ב"עתניאל" ועקב דאגתנו בשל המצב הבטחוני שהלך והתערער התחייב לעמוד בקשר טלפוני יומי עם הבית, כך נהג כפי שעמד בכל התחיבויותיו האחרות שנטל על עצמו.
נעם, היה ילד רגיש מאוד לצרכי הזולת החל בנו הוריו, סבו וסבתו, אחיו, חבריו, רבניו, מוריו ועד להתנדבותו במסגרת "אילן". תמיד הוסיף מהתלהבותו האישית כדי להרגיש שאת המצווה (ולא הצווי) הוא עושה מתוך שמחה. בכל פעילות כזו נכנס בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, מכיון שראה בכל פעילות כזו חיזוק בעבודת ה' שלו. בישיבת "עתניאל" התמקד בטיפוח עבודת ה' בשטחי חיים שונים, מוקד של למידה מתוך זוויות ראיה שונות.
בחודש שבט תשס"ב עברנו יחד אסון משפחתי כאשר חתננו גדי פיינשטט ז"ל נהרג בתאונת דרכים אכזרית בצומת נש"ר שליד רמלה. נעם ספג מהלומה רצינית מהריגתו של גיסו האהוב כפי שגם הביא זאת לידי ביטוי במכתביו וברישומיו שנמצאו רק לאחר הריגתו.
לאחר אסון זה של התאונה המחרידה הקפיד נעם לחלק את זמנו בין בית אחותו, אפרת וילדיה, ביתנו והישיבה שהיתה כה יקרה לו. הוא הרבה במגוון פעילויות עם ארבעת אחייניו ושימש להם כאח בוגר למשחקים, להשתובבויות ולשיחות. תמיד חיכו לבואו עד שהאחיין הקטן בן שנתיים בלבד החל מפתח אמירה בכל נקישה בדלת "נעם בא". כיום יודע הוא לומר: "אבא בשמים", "נעם בשמים".
לחיל השריון הגיע נעם בחודש ניסן תשס"ב (אפריל 2002) ועבר בו את כל האימונים מתוך אהבה ושמחה כנדרש להכשרתו כתותחן בטנק.
בשבת קודש פרשת "תצוה" תשס"ג עלה הטנק בו שירת, על מטען רב עצמה ליד דוגית שבחבל עזה. נועם נפל בפעילות מבצעית ביום י"ג באדר א' תשס"ג (15.2.2003). עם נועם נהרגו שלושת חבריו לצוות הטנק: סמ"ר דורון כהן, סמ"ר איתי מזרחי וסמ"ר אלכסיי בליצקי - פסיפס שלם של עם ישראל.
סמל נועם מנחם בהגון הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי סגולה שבפתח תקווה והוא בן עשרים בלבד. הותיר אחריו הורים, שני אחים ואחות ומשפחותיהם, סב וסבתא.
לאחר מותו של נעם מצאנו בין ספריו מכתבים שכתב "אל עצמו" ובהם הוא הרבה לכתוב את דעתו על תיקון מידותיו הפרטיות כחלק מן הגאולה הכללית ההולכת ומתקרבת לעם ישראל קמעא קמעא, וכי זו תהיה תרומתו לקירובה ה"מהיר" יותר, "ובעיתה אחישנה". במכתביו אלו מציג את התלבטויותיו בין החשיבות של השירות בצבא וההשפעה הרוחנית שלו מבפנים מול הטענת מצבריו הרוחניים בישיבה ועל יחס הזמן שצריך להקדיש לכל אחד מתחומי חיים אלו. כך ראה נעם את קידוש ה' בחייו וכך הגשים גם במותו.
בסוגיה האחרונה שלמד בחופשה מהישיבה ונמצאה בקובץ המחשב שלו "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך בכל נפשך" כשבכל מקום הדגיש את המשפט "אפילו הוא נוטל את נפשך" כחלק מאמונתו ותפיסת עולמו של ר' עקיבא שאמר: "כל ימי הייתי מצטער, מתי תגיע מצווה זו לידי ואקיימנה".
כיום אנו הוריו, סבא וסבתא, אחיו אחותו ואחייניו יחד עם רבניו וחבריו מצטערים וכואבים מאוד את הסתלקותו הפתאומית שנפלה עלינו וקטעה בכך את שירת חייו ושאיפותיו העתידיות שהיו כה גבוהות ואצלנו נוצר חלל גדול שנוכל למלאותו קמעא עם מילוי צוואתו ומורשתו של נעם הי"ד להמשיך את דרכו בקירוב ביאת משיח צדקנו.
להנצחתו של נועם יצא לאור הספר "בנעם שיח", בו מבקשים בני המשפחה להנציח את מורשתו. הם כותבים: "וזו תהיה לנו כ'נר תמיד' שיאיר את חיינו, המשפחה המצומצמת והמורחבת, חבריו ומוקיריו."
"זיכרו של נועם חי בקרבנו. יהי רצון שנדע לצמוח ממנו ועימו."