רב סמל עודד בן סירא ז"ל

קורות חיים

בנם של מרים ודוד. עודד נולד ביום ה' באב תשנ"ב (4.8.1992) במושב ניר עציון, מדרום לחיפה. אח תאום של מוריה, אח צעיר של מיכל, יאיר, גלעד ואלחנן.

סבו וסבתו מצד אביו היו ממקימי כפר עציון ולאחר מכן ייסדו עם חבריהם את ניר עציון, מושב שיתופי-דתי, ובו עודד גדל. הסבים שכלו יחד שלושה מאחיהם במלחמת העצמאות.

עודד היה ילד חכם וישיר, טוב לב ומוזיקלי; יופיו הפנימי קרן החוצה. הוא גדל במשפחה מלוכדת ומחוברת. ככל שבגר התחזק הקשר של עודד עם אחותו התאומה, מוריה. הם בילו יחד וחלקו מעגל חברים.

עודד למד והתחנך בגני הילדים ובבית הספר היסודי במושב. חבריו כינוהו עודה, ובני משפחתו קראו לו עודדי. בכיתה א' השתתף בשיעורי חשבון ברמה גבוהה יותר, עם תלמידי כיתה ב', ובכיתה ג' אובחן כמחונן. בתיכון התחיל ללמוד בבית הספר "ברנקו וייס" בחיפה. לאחר שהמוסד נסגר עבר לישיבה התיכונית בשדה יעקב, אך כעבור חודש החליט לעזוב. הוא עבר ל"בראשית", הנתיב התורני-מדעי של כפר הנוער הדתי בכפר חסידים, שם מצא את שחיפש – בית ספר הנותן אמון בתלמידיו ואינו כופה עליהם. עם מוריו דיבר בגובה העיניים, כמו חברים. עודד השתתף בחוג כדורסל, בהתחלה כתחביב ובהמשך כדי לשמור על כושרו הגופני.

כמו בקרב אחיו הבוגרים, בלט גם אצלו הכישרון המוזיקלי מגיל צעיר. "בתור ילד קטן תופף עם הידיים על כל דבר שאפשר לתופף, עם חוש קצב מדהים," מספרת אימו, "בשלב מסוים הוא רצה לקנות מערכת תופים, אבל הורדתי אותו מזה והוא התפשר על גיטרה. סביב כיתה ה' התחיל ללמוד גיטרה בשיעורים פרטיים. כשעודד ניגן זה היה מרגש, סמרו שערות ידיי. בשנתיים האחרונות לחייו הוא התחיל ללמוד לבד ולנגן בפסנתר. בכל פעם שהיה מתיישב לנגן, הייתי מכבה את הטלוויזיה או את הרדיו ומקשיבה." כנגן מחונן ניגן עם אחיו בהרמוניה מופלאה, והנעים את זמנם של חבריו בנגינה ובשירה בחוף הים, ליד המדורה. ובכלל, הגיטרה ליוותה אותו כמעט לכל מקום. עודד אהב לשמוע מוזיקה מגוונת, מהביטלס ועד ישי ריבו. שירים הטומנים בחובם משמעות שבו את ליבו, כך גם מנגינות שקטות, ערבות לאוזן וחודרות אל הלב. לאחר נפילתו פרסם יקי הפשטיין את הכתבה "מנגינת חייו" במוסף "מוצ"ש" של העיתון "מקור ראשון", ובה סקר עשרה שירים שהתנגנו בפלייליסט האישי של עודד וכתב: "בחירות שמימיות, תמהיל נהדר ולא שגרתי – מג'יימס בלייק, דרך פליט פוקסז ועד עמיר לב – שמחזק את התחושה שאת המנגינה של עודד, גיבור גיטרה אמיתי, אי אפשר להפסיק."

אביב בנישו, חברו מגן הילדים ובן כיתתו, סיפר: "מה לא עברנו ביחד? מהילדות בגנים, בתי הספר, עם הקבוצה במשק, שעות ללא ספור של כדורסל (איך קינאתי ביכולת הקליעה שלך) ומפגשים כל סוף שבוע בתקופת הצבא ... אף פעם לא אשכח איך תמיד היית מגיח למקומות שבהם היינו נפגשים, בלי לדבר עם אף אחד לפני, וככה גם להיעלם, בלי שאף אחד שם לב, וכולם היו שואלים 'מישהו ראה את עודה?' ... תמיד היית חוזר לחדר עם הגיטרה והמחשב (מחפש אקורדים לעוד שירים), לאחים ולמשפחה – שם הרגשת הכי טוב ולא הייתה לך תחרות. איך היית תמיד שוכח לקחת איתך דברים ... לא הבנו איך אפשר לשכוח נשק ותיק כשהולכים לצבא או את האוטו באורווה. כשהיינו נזכרים בזה היית צוחק את הצחוק שלך עם הדמעה בסוף, שייחודי רק לך. תמיד ידעת לראות את הדברים בצורה חיובית ובפרופורציה, גם כשלא היה קל."

עם סיום לימודיו בתיכון יצא עודד לשנת מכינה קדם צבאית דתית-חילונית בלכיש. ביומנו האישי כתב: "הציפיות שלי מהמכינה הן בעיקר להיפתח לאנשים, לעצמי, לנסות דברים חדשים. חברים טובים, להיות בן אדם יותר טוב, חייל יותר טוב (אני רוצה מאוד להגיע לסיירת ולתת שירות הכי משמעותי שאפשר)."

עודד קיווה שהלימוד במכינה יענה על תהיותיו על העולם ועל משמעות החיים, אך הרגיש שהמסגרת אינה מתאימה לו ופרש. עד גיוסו יצא לצעוד בשביל ישראל ונהנה משהותו בבית. ביומנו כתב: "עצמאות. אני יותר מדי נזקק לכל מיני דברים, בעיקר לאנשים. צריך לעבוד על זה ככה שלא כל חיסרון של בנאדם או משהו ישבור אותי. אני זקוק רק לעצמי. עם ביטחון. ... אני רוצה להיות הכי טוב שאפשר בצבא ולקחת את הזמן בטוב ובלמידה ... צריך לעבוד על זה כל הזמן, כי זה לא יבוא בקלות."

עודד היה נער רגיש, עדין נפש, ביישן ושתקן; לכן אימו לא האמינה שיצליח במסגרת הצבאית הנוקשה כל כך, אך הוא הוכיח את עצמו – הן כחייל לדוגמה והן כמפקד. שלא כאופיו, אך מתוך רצון לתרום את המרב למען עם ישראל ומדינת ישראל, בחר ללכת בדרכם של שלושת אחיו ולשרת גם הוא ביחידה קרבית. ב-27 ביולי 2011 התגייס עודד ובחר להיות לוחם בחטיבת הנח"ל, כשניים מאחיו. הוא הגיע לפלוגות ושאף לסיירות, אבל מפקדו שכנע אותו להישאר בפלוגה.

מפקדו שמואל כהן הפך לחבר טוב של עודד ונזכר בפגישתם הראשונה: "אני מספר לו שאני שמואל, וטוען שאני הולך להיות המפקד שלו לכל החיים ... ויושב מולי נער, עם זוג עיניים שמספרות את הסיפור שלהן בעצמן, ועוד עתידות לספר לי הרבה. הרבה עצב. הרבה חיוך. הרבה אהבה. הסתייגות. בחינת שייכות. אומץ. ובעיקר, חיפוש. המון חיפוש. והעיניים האלה לא מקבלות ממני פקודות. ואנחנו הופכים להיות חברים, במסע מאתגר של היכרות. לא פשוט להיות חבר שלו. מרדף אחרי כנות בלתי מתפשרת. בלי טיפת חנפנות. בלי מגש של כסף. שיעורים לחיים בכל חילופי מילים. ואני לא מפסיק ללמוד. ומנסה תמיד להקשיב. כי הכול אצלו מדבר. גם השתיקה. גם החריקה בקול. והוא מספר לי שגם אני נגוע בתסמונת הבן סירא, שיושבת מחוץ לסיטואציה. שתמיד בוחנת מבחוץ. לא להיות בפנים. ואני חושב תמיד שהוא מאוד בפנים. תמיד עם הראש בחוץ, אבל הלב נשאב פנימה. עודד לא היה צריך להתאמץ. ... לא צריך לעשות הרבה בשביל לאהוב אותו. אבל הוא התאמץ. ... לא הצליח להתפשר על פשוט להיות. הוא עבד קשה בעולם הזה. חיפש, ניסה להבין, ניסה ליצור התאמה בין מה שקורה לו בפנים לבין מה שהוא פוגש בחוץ. ... הוא נלחם בכל דקה ... להישאר בעולם הזה ולאהוב אותו. וזה לא פשוט, בשביל אדם שמאוד לא אוהב להילחם. וזה מה שהפך אותו ללוחם ולמפקד נדיר. ... ההסתכלות שלו לצדדים, לאנשים שנאלצו לעמוד ביחד איתו בסיטואציה הזאת, גרמה לו להישאר שם ולהמשיך. הקול שלו הוא בשבילי אמת צלולה, חסרת מסכות, שלא חוסכת ממך את מה שנמצא מאחורה. בשפה שאומרת כאב ואמת."

כסמל הוא פיקד על מחלקת הפטרול, ואף על פי שקיבל את המחלקה הקשה ביותר, הצליח בתפקידו כי האמין בעצמו והלך בדרך שלו – דיבר עם חייליו בגובה העיניים, בשקט; לא בקשיחות ובעונשים, אלא בטוב, בכבוד ובהערכה. עודד היה נשמה טובה ונדיבה כלפי כל הסובבים אותו, וחייליו העריכו אותו ואהבו אותו. מפקדו כתב עליו כי הוא מפגין דוגמה אישית, רעות ומקצועיות, יחסי אנוש ומוסר עבודה ברמה גבוהה; יוזם כל הזמן ולא נח; ומבצע כל משימה "על הצד הטוב ביותר, תוך כדי ירידה לפרטים ועצמאות מוחלטת".

בחודש יוני 2014 גבר ירי הרקטות מרצועת עזה לישראל, ובעקבות כך יצאה ישראל למבצע "צוק איתן" נגד החמאס. המבצע החל ב-8 ביולי 2014 בהפצצות מן האוויר, וכעבור תשעה ימים החלה כניסה קרקעית של יחידות לרצועת עזה לטפל במוקדי הירי ובמנהרות הטרור, משימות שבוצעו עד תום המבצע בסוף חודש אוגוסט.

סמל ראשון עודד כבר קיבל את אות המגן מן הגדוד ואת מכתב מפקד הפלוגה והאותות, ויצא לחופשת שחרור. הוא שמח שסיים שירות צבאי משמעותי מבחינתו. משפחתו ערכה לכבודו מסיבה עליזה והוא הספיק להתענג על השהות בבית. "הוא פגש הרבה חברים, הלך להופעות, ביניהן של אביתר בנאי, אותו אהב מאוד. כל בוקר קם לשחות ולרוץ, וזה היה מאוד מפתיע, כי הוא לא היה טיפוס של בוקר," מספרים הוריו. "הכוונה שלו הייתה להתאמן כדי לרוץ מרתון," מגלה גלעד אחיו, "עודד אמר שהוא רוצה לאתגר את עצמו בחיים." עודד גם עבד עם אחיו יאיר בבניית בית בוץ במושב של מיכל אחותם. בתוכו פנימה, היה עסוק בחיפוש דרכו בעולם; שאף להיות טוב יותר כלפי האנשים שמסביבו והשתוקק להשתחרר מנוקשות המסגרת הצבאית, כך מספרים בני משפחתו. הוא תכנן לשכור דירה במושב עם שניים מאחיו.

צור שאול סיפר על חופשת השחרור: "היינו ביחד לפחות בחמישים אחוז מהזמן שהיינו ערים. כמעט כל יום היינו נוסעים לים, עושים קפה איפשהו. ... שנינו אהבנו כל כך אחד את השני שרק רצינו להיות ביחד, למרות שלפעמים סתם היינו יושבים ולא עושים כלום. היית אוהב לספר לי מה תעשה אחרי הצבא, גם שאלת אותי אם אני מצטרף אליך ואל גלעד לפתוח מאפיית לחמים."

ביום השחרור של עודד עמד צה"ל בפני כניסה קרקעית. מפקד הגדוד קרא לחיילים המשתחררים ואמר כי החליט להשאיר בידיהם את הבחירה אם להשתחרר בבקו"ם או להצטרף לחברים הלוחמים. חברי מחלקת הפטרול של פלחו"ד 931 בחרו להתנדב למבצע "צוק איתן", ועודד התלבט ולבסוף הצטרף להחלטה. הם חזרו לשטח עד לסיום הלחימה מול ארגוני הטרור ברצועת עזה והוגדרו חיילי מילואים. כחמישה ימים מתחילת הפעילות בעזה, נהרג עודד מירי צלף לתוך בית ספר בו שהו החיילים. חייליו הלוחמים טיפלו בו במסירות וניסו להצילו בפעולות ההחייאה בשטח, בעיניים דומעות. הם היו תלויים בו והעריצו אותו כסמל מחלקה.

עודד נפל בקרב במבצע "צוק איתן" ביום כ"ג בתמוז תשע"ד (21.7.2014). בן עשרים ושתיים בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בניר עציון. הותיר הורים, שתי אחיות ושלושה אחים. אחרי נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל.

על מצבתו של עודד כתבו בני המשפחה: "ילד של אור ודבש. מנגינה של חיים, היפה באדם".

כתב אלחנן, אחיו: "אנשים סיפרו שתמיד היית בשבילם שמחה ונתינה וצחוק. אני מתגעגע לעיניים שלך ולחיוך המושלם. חסרים לי השטויות, המשחקים, החידות והבדיחות. חיפוש האמת, הרצון לשנות ולהשתנות."

מיכל אחותו כתבה: "אח קטן אחד / חצי של תאומה / כמעט אחרון / שחור שיער / בעל זוג עיניים. / ואני שותקת / יגון של אובדים. / ואני מאמינה ונושכת / יודע רק האלוהים. / מאות מאיתנו / סביב חלל אחד פעור / אפשר לצעוק / זה לא יעזור / מה בין זה לבין האין / הצעקה היא כל כך יש. / אחי שלי / אתה אינך / אבא בבקשה / שלח לנו נחמה."

שמואל, מפקדו של עודד, ספד לו בהלווייתו: "... הוא בטח לא יזכור אבל ברשימת הקווים האדומים אני מבקש שלעולם לא יתפור חברים ולא יפרום את עצמו. את ההבטחות שלי אני לא מקיים, ואת הקווים האדומים הוא מציב בעצמו ... והוא שאל לא מזמן, אם העולם הזה, הוא לא גדול עליו. ואני אענה את מה שלא קשה לנחש. שזה הוא שגדול מאוד מדי על העולם הזה. שלא נבנה להכיל כמוהו. ועזב. ולא תפר, וכן נפרם. כי בנפשו הביא אותנו להישאר כאן בעולם הזה. וסופו לעפר. משל כחרס הנשבר, כחציר יבש וכציץ נובל, כצל עובר וכענן כלה, וכרוח נושבת, וכאבק פורח, וכחלום יעוף".

אחיו של עודד, גלעד, ספד לו ביום השלושים לנופלו: "... אני כותב והמילים לא פוגעות. כי איך אפשר להשתמש באותן מילים, כמו עוד חוויה, כאילו החיים לא נחצו לשניים והעולם לא לקח ממנו והשאיר חלל, שרק צומח וצומח עמוק בבטן. ואיך אסביר שאותו עולם שלוקח, באותה נשימה גם נותן. מוחק את המסכות של החיים, את מה שטפל, ומשאיר אותי לראות איך, מתחת להכול, אנחנו רשת סבוכה של יצורים שנותנים ומקבלים אהבה אחד מהשני, בלי לדעת לאן ולמה. ואיך כשהלכת נתת לנו כל כך הרבה, כאילו את כל מה שלא תיתן כל החיים נתת בחודש בזה. חיבור לעולם שמקטין את כל מה שהיה לפני, מדייק אותנו בכל כך הרבה אופנים, שאי אפשר לתאר. חלון לעולמות שלמים שנגעת בהם, בפשטות, בלי להתאמץ, אינספור אנשים שרק רצו לקבל עוד קצת ממך ... קצת כועס, כי את החיילים שלך לא הסכמת להשאיר לבד, אותנו כן".

חברו הטוב של עודד, סגן סלע הררי, סיפר כי חייו השתנו בעקבות נפילת חברו וכי הוא מקווה שזכרו לא יישכח, כראוי לאדם מיוחד: "עודד היה אדם שריכז סביבו את כל המחלקה שלו ואחר כך את כל הפלוגה. הוא היה אדם שתמיד חייך ותמיד לימד אותך להביט על החיים בעין חיובית. אחת התכונות המיוחדות שלו הייתה היכולת לשמור על קור רוח ושקט פנימי. הוא היה יושב ומגנן בגיטרה, שבה הוא היה נגן מומחה, והיכולת הזו שלו הייתה גם במצבים לחוצים. מהבחינה הזו הוא היה משרה מנהיגות שקטה ושלווה ... חשוב שהמסירות של עודד תיזכר. חשוב לי שיזכרו את אהבת האדם שלו ... למדתי ממנו המון."

אימו של עודד כתבה ביום השנה לנפילתו: "הגר אמרה: 'אל אראה במות הילד'/ גם אני התפללתי, ייחלתי/ חשבתי יהיה טוב/ גירשתי מחשבות רעות/ שחלילה לא אגרום לרע מכל לקרות./ 'אחשוב טוב, יהיה טוב' כך שיננתי לעצמי/ ... אבל הדפיקה הנוראה והמשתקת בדלת הגיעה,/ נושאת בכנפיה את הנוראה שבבשורות./ אכן מת הנער/ הלך לבלי שוב./ מותיר אותנו כואבים ובוכים./ נער עם עיניים יפות וחכמות/ יד מנגנת/ וחיוך שמלווה אותנו גם היום,/ שנה אחרי שהלכת. הגר זכתה/ ה' פקח את עיניה ... אני לא זכיתי/ אני ראיתי במות הנער".

לאחר נפילת עודד למדו חבריו ומכריו משניות לעילוי נשמתו. המשפחה ארגנה שיעורי רב אורח בבית הכנסת של ניר עציון, בין המרצים האורחים – הרב הראשי של צה"ל. חבריו הפיקו ערבי מוזיקה מרגשים לזכרו, והדפיסו על חולצות את כותרת הערב: "מנגינה של חיים". בערב השלישי השתתפו אריאל זילבר ועמיר בניון. חיילי חטיבת הנח"ל צעדו לזכרו בשביל ישראל. בצעדה השתתפו גם חבריו, קרובי משפחתו והלוחמים ששירתו איתו בקרב.

ביישוב ניר עציון שבו גדל והתחנך עודד התקיים טקס להנחת אבן פינה של בית מדרש לזכרו, שעתיד לקום ביוזמת משפחתו.

בדף הפייסבוק "לזכרו של רס"מ עודד בן סירא ז"ל" יש תמונות רבות וסרטוני וידאו שהופקו לזכר עודד, הודעות על אזכרות ודברי זיכרון שכותבים אוהביו.